הרב אליהו יהודה רוטנמר
מהנדס שבחר לתת
הוא היה מהנדס מבריק, בוגר הסורבון, עם משכורת עתק וקריירה מזהירה לפניו. ובכל זאת — נטש את הכול, ומסר את חייו ללימוד התורה ולמען הזולת. מי שהכיר אותו לא ראה את ההצלחה, אלא את הנתינה: אדם שכל כולו היה מסירות — בשנות השואה, בישיבה, ובכל מקום שאליו הגיע.
ויתר על הון, על קריירה, על נוחות — ובחר לתת.
בלוע הארי
בימי השואה הבריח אליהו הצעיר ילדים יהודים מעבר לגבולות, אל שווייץ וספרד, וחירף את נפשו עשרות פעמים כדי להציל עוד ילד ועוד ילד. פעם נשא על כתפיו נער פצוע שלושה ימים רצופים, עד שהגיעו למקום מבטחים. ובמשך חודשים רכב מאתיים קילומטרים על אופניו, מדי שבוע, רק כדי להשיג אוכל לילדים שהוסתרו.
שלושה ימים נשא את הנער על כתפיו — עד שהצילו.
העושר שנמסר
אחרי המלחמה הקים חברת בנייה שהפכה לאחת הגדולות בצרפת. את כל הרווחים — מאות מיליונים — הקדיש לישיבה, מבלי שיעברו דרך כיסו. לעצמו נטל מלגת אברך, ולא יותר. הוא חי בפשטות מוחלטת. בגדים חדשים כמעט לא קנה — "ממילא איני מבדיל בין ישן לחדש", אמר. וכשהציעו לו לצאת לחופשה השיב: "וכי יש חופש גדול מלפתוח ספר?"
"ממילא איני מבדיל בין ישן לחדש".
ארבעים בתי תורה
יחד עם רעייתו הרבנית רבקה ועם רבו הרב גרשון ליבמן, הקים למעלה מארבעים מוסדות תורה וחינוך ברחבי צרפת — רשת שעולם התורה הצרפתי כולו צמח ממנה. על עצמו לא לקח דבר — לא דעה ולא עמדה במוסדות שהקים. "עבד אברהם אנכי", היה אומר, והכניס את הכסף בלי להתערב בכלום.
ארבעים מוסדות — ולעצמו לא נטל דבר.
ירושת נצח
הוא הבטיח לבניו שלא ישאיר אחריו ירושת ממון, כדי שלא יריבו — וקיים את הבטחתו. אבל הותיר ירושה אחרת: אלפי תלמידים, עשרות מוסדות, ודמות של אדם שכל חייו היו נתינה.