החסד שבשתיקה

כל ערב שבת, עוד טרם עידן עמותות הצדקה, היה ממלא את רכבו במצרכים ויוצא לחלקם למשפחות נזקקות ברחבי ירושלים. הוא קנה בכספו כל מה שמשפחה צריכה — ואיכשהו ידע בדיוק למי להגיע. פעם הוסיף לאחד הסלים חפיסת סיגריות, אף שנלחם בעישון בכל כוחו. "זה מה שהם צריכים", אמר בפשטות. אצלו, הנתינה תמיד נמדדה לפי מי שמקבל.

כל ערב שבת מילא את רכבו, ויצא לסיבוב — בלי שאיש ידע.

ביתו פתוח לכל

הבית היה פתוח לרווחה. אפשר היה לקום בבוקר ולמצוא אורחים זרים ישנים בסלון, פותחים את המקרר ואוכלים כבתוך ביתם. הוא אסף הומלסים מן הרחוב, שיקם והעמיד אותם על רגליהם; אימץ יתומים, שידך ומימן חתונות ודירות. ועם כל זאת — כשקראו לו "הרב", היה כועס: "אני לא רב עם אף אחד".

"אני לא רב עם אף אחד" — היה משיב.

בונה ומקים

הוא בנה בתי כנסת — לעיתים פינה חדרים מביתו שלו לטובת המתפללים, ופעם הקים מבנה שלם בתוך שבוע, ממש לפני ראש השנה. הוא גאל קרקעות בחברון, שיקם את בית הדסה ואת בית הכנסת של אברהם אבינו. ואפילו השקיות המפורסמות של "גל פז" נולדו ממחשבה על הזולת — בגודל המתאים בדיוק לשקית תפילין.

בית כנסת שלם — בתוך שבוע.

איש של מעש, בהצנע

בימי השבעה התגלה מיהו: באו לנחם אדמו״רים ורבנים לצד אנשי עסקים, קבלנים ונזקקים — חובשי שטריימל לצד כיפות סרוגות וראשים גלויים, כולם כאחד מבכים איש שפעל גדולות בלי לבקש דבר לעצמו.